הורים. אתם דואגים לילדים שלכם מהרגע שהם נולדים, עוקבים אחרי הצעד הראשון שלהם, אחראיים לשלומם ולביטחונם. ככל שהם גדלים, כך הם הופכים לעצמאיים, ואתם יכולים להניח להם לעשות יותר דברים לבד: לקשור שרוכים, לבחור בגדים, לנסוע באוטובוס לבית הספר, לעשות את הטעויות שלהם. אבל האם אתם באמת מצליחים לשחרר את ילדיכם לדרך עצמאית? או שהדאגה והרצון בטובתם מובילים אתכם להתערבות בלתי פוסקת בחייהם?

בשנים האחרונות, רווח השימוש המושג "הורות הליקופטר", המשמש כדי לתאר הורות  המאופיינת במעורבות צמודה בחייהם של הילדים. מדובר במושג שהוטבע עוד בשנת 1969, בספר אשר עסק בבני נוער, שהשתמשו במושג הזה כדי לתאר את הוריהם, "המרחפים" מעליהם. הכינוי "הורות הליקופטר" נעשה פופולרי בשנים האחרונות, בעקבות שינויים חברתיים בדפוסי ההורות. יותר מתמיד, הורים  נעשו מודעים להורות, להשפעה שלהם בתור אמא ואבא על עתיד הילדים, והם מעוניינים בקשר קרוב יותר וחברי יותר עם הילדים שלהם. אך, הדבר מתבטא לעיתים בהתערבות בלתי פוסקת בחייהם של הילדים, ובחשש מאובדן שליטה על הנעשה בחייהם. "הורי הליקופטר" מלווים את הילדים בגן, ומבקשים מהגננת לשלוח להם תמונה של הילד לפני ואחרי הפסקת צהריים. בבית הספר היסודי, הם שולחים שאלות לגבי שיעורי הבית למורה ב 23:00 בלילה, כשהם מתפנים לעבור על התשובות שכתבו הילדים. הם ממשיכים לרחף מעל הילדים כשהם הופכים למתבגרים, כאשר הם ניגשים פיזית לבית הספר כדי להתעמת עם המורה למתמטיקה שנתנה ציון לא הוגן בבחינת המגן, או כשהם רושמים את הילד על דעת עצמם לשיעורי גיטרה שהוא וודאי ייהנה מהם. הורות הליקופטר ממשיכה אפילו בצבא, באוניברסיטה ואף בעולם העבודה, למרות שהילדים כבר מזמן הפכו למבוגרים.

בלב ליבה של הורות ההליקופטר ניצבת לרוב חרדה – חרדה לביטחונו של הילד, לאושר שלו, ליכולת שלו לגדול ולהיות מבוגר מוצלח בסביבתו, וכן חרדה שמא אני לא הורה טוב מספיק, שדואג לילד שלי בצורה הטובה ביותר. דאגות אלה גורמות להורים לרצות להגן על הילדים, לשמור עליהם ולפקח על מצבם. המצב מורכב אף יותר, כאשר ילד חווה קשיים רגשיים או חברתיים, וסובל מהצקות בבית הספר, מקשיים בוויסות או חרדה בעצמו, מצבים אלו עשויים להגביר את הדאגה שחשים הוריו, וכך גם להגביר את המעורבות שלהם בחייו.

הנה מספר שאלות שיעזרו לכם לשאול את עצמכם – האם אני הורה "הליקופטר"?

  1. מי מציל את המצב כשהילד נקלע לצרות? האם אתה נותן לו לחשוב על פתרונות לבד? האם את שואלת אותו כיצד הוא חושב לפתור ריב עם חבר, או שאת מיד עוברת ל"מוד פעולה" ומתקנת את המצב בעצמך?
  2. האם הילדה שלך קובעת תוכניות בעצמה? נסי לחשוב על הפעם האחרונה שהיא נפגשה עם חברים, של מי הייתה היוזמה? מי הציע איפה ייערך המפגש?
  3. כמה פעמים דיברת עם המורה מאז שהתחילה שנת הלימודים? בדקו בטלפון האם המספר שלה נמצא ב"מועדפים", והאם היא נמצאת בין חמשת אנשי הקשר האחרונים להם שלחתן הודעה?

אם גיליתם שאתם נוטים ל"הליקפוטריות", אנחנו מציעים שבפעם הבאה שהילד נתקל באתגר או קושי, לפני שאתם קופצים להציל את המצב, שאלו אותו – מה הפתרון שלך? בנוסף, תשתדלו שלא לעשות עבור הילדים שלכם, דברים שהם כבר יודעים לעשות לבד. לדוגמה, אם הילדה שלכם יודעת לצחצח שיניים, תשתדלו שלא לצחצח שיניים עבורה, גם אם זה לוקח פחות זמן. אם הילדה שלכם קובעת לבד מפגש עם חברות, תאפשרו לה לנהל את המפגשים האלה בלעדיכם.  כמו כן, חשוב שתסמכו על המבוגרים האחרים שנמצאים בחייהם של הילדים – מורים, מדריכים, אנשי מקצוע, ושתרגישו שאתם יכולים לאפשר להם ולילדים לנהל דיאלוג עצמאי. לדוגמה, עם הבת שלכם איננה מרוצה מהתפקיד שניתן לה בהופעת בלט, תבדקו האם היא יכולה לפנות אל המורה למחול בעצמה, לפני שתתקשרו אליה אתם. תהיו הורים מעורבים, אך תעצרו רגע אחד לפני שאתם מתערבים, ותנסו לבדוק האם זאת רק החרדה שלכם שגורמת לכם לפעול? האם הילד צריך את עזרתכם? והאם אתם יכולים לאפשר לו עצמאות?

למה הילדים שלכם לא צריכים הליקופטר? קראו בכתבה הבאה.