חברים לא מתקשרים אחר הצהריים להזמין את הילד שלך ויש תחושה שאצל ילדים אחרים זה אחרת. באירועים כיתתיים הוא תמיד בצד, מתקשה למצוא את מקומו. הוא מתבייש ליצור קשר עם ילדים אחרים, אולי לא יודע איך, אולי פוגע באחרים.
מה עושים? לנו כהורים זה כואב ומטריד. אנחנו נוטים להרגיש אשמה, חרדה ורצון עז לתקן את המצב. כתוצאה מכך אנחנו יכולים למצוא את עצמנו מתחקרים את הילד שלנו שוב ושוב לגבי עניינים חברתיים. חשוב לזכור שילדים מאוד רגישים גם לדברים שאנחנו ההורים לא אומרים. כשהילד חוזר מטיול שנתי ואנחנו שואלים אם היה לו ליד מי לשבת באוטובוס, כשהוא חוזר ממסיבת יום-הולדת ואנחנו שואלים אם בחרו בו למשחק כזה או אחר, או אפילו כשהוא רואה את העיניים הדואגות שלנו עוקבות אחריו באירוע כיתתי – אנחנו בעצם אומרים לו שהמצב שלו מדאיג. החרדה שלנו הופכת להיות החרדה שלו. בנוסף, התגובה שלנו מלמדת אותו שהקשיים שלו מבהילים אותנו ושכדאי לחשוב פעמיים לפני שהוא משתף אותנו, מה שיכול להעצים את תחושת הבדידות של הילד, שנאלץ להתמודד עם הקשיים לבדו.
במצבים כאלה אנחנו צריכים לשאול את עצמנו – בשביל מי אנחנו שואלים את השאלות האלה? האם ההתנהגות שלנו תורמת לילד או אולי עוזרות לנו להרגיש יותר רגועים ובשליטה? קשה לנו לראות את הסבל של הילד שלנו, ואולי לא פחות מכך – להרגיש שאין לנו דרך לעזור לו. יש תחושה שהעיסוק הישיר בנושא החברתי הוא הדבר שיתרום לילד – דרך שאלות, דיבור על הנושא, או ניסיון ליזום מפגשים חברתיים. אולם לפעמים דווקא היכולת שלנו להגיב באופן שיתאים לילד, ובעיקר לא יעצים את החרדה שלו סביב הנושא ואת הביקורת העצמית שלו, היא הדבר החשוב ביותר.
איך עושים את זה? לומדים להקשיב לילד בלי להיבהל, לשמוע על הקשיים שלו בזמן שהוא מוצא לנכון לשתף, אם אנחנו מדברים איתו אחרי אירוע חברתי – להתמקד יותר בתחושות שלו ופחות בדרך בה אחרים התנהגו אליו, ובאופן כללי לתת לו את התחושה שהוא אהוב ושאנחנו מקבלים אותו בדיוק כמו שהוא. כל אלה יתרמו ליצירת סביבה ביתית בטוחה, ולחיזוק תחושת הערך העצמי, שחשובים מאוד להתפתחות של הילד בכלל ובמישור החברתי בפרט.
כמובן שאנחנו לא מהווים תחליף לסביבה החברתית שחסרה לילד, אבל אנחנו ההורים יכולים לספק לו את היסודות הרגשיים איתם יוכל לצאת לעולם ולהסתגל להתנסויות חברתיות ממקום טוב יותר. במקביל, קיים צורך של למידה מחדש בשני רבדים המשלימים זה את זה. הראשון הוא הרובד הרגשי, אשר עד עכשיו מתאפיין בחיבור של רגשות שליליים לגבי מקומו בחברת הילדים. הרובד השני הוא התנהגותי, בו קיימת אפשרות לשנות התנהגות מפריעה לזולת ולהתמודד באופן יעיל יותר מול התנהגויות פוגעות בילד. על מנת ליצור שינוי זה, קיים צורך בסביבה חברתית מיטיבה ומבוקרת.
