ההפסקה בבית הספר היא חופש ופורקן מהשיעור המתיש והסגור בכיתה, זמן עבור הילדים לשחרר אנרגיה, לשחק, לדבר וליהנות. רווח (והגיוני) לחשוב כי עבור הילד, היציאה להפסקה, משיעור הדורש להיות בשקט, לחשוב, להקשיב ולווסת תגובה, היא חופש ושחרור אמיתי. גבולות החדר נפתחים, יש אוויר צח, גירויים מעניינים, אפשרויות שונות וכמובן – חברים. זוהי אכן המציאות עבור חלק מהילדים, אולם עבור אחרים, היא שונה לגמרי.
בהפסקה מתרחשים דברים רבים. עיניה של המורה, גם המצוינת ביותר, מתקשות לתפוס את כל האינטראקציות החברתיות. קצב ההפסקה מהיר ומסחרר. ישנן חבורות שבוחרות לשחק יחד ויש ילדים בצד, לבד. יש שמעדיפים את קרבת המורה, ויש שבורחים ממנה. יש המשחקים משחק ספורטיבי ותחרותי, ויש המביאים משחק מהבית ומקווים שאחרים יתעניינו בו. כך או כך, עבור הילדים, ללא יוצא מן הכלל, זוהי במה חשובה בה הם שואפים לחוש אהובים ושייכים לקבוצת בני הגיל שלהם. אך לפעמים, דווקא השיעורים בכיתה הם אלו שמשחררים את הילדים מחוויות לא פשוטות ומבלבלות שמביאה עמה ההפסקה, חוויות שלא מייצרות תחושת חופש.
בהפסקה ילדים מוצפים רגשות, מחשבות ואפשרויות בחירה שעשויות להיות מבלבלות. למי כדאי ללכת ולהציע לשחק? כיצד עליי לענות לחבר מהכיתה כשצחק עלי? האם הוא ניסה לפגוע בי או אולי רצה ליצור קשר? האם לומר למורה, ואם כן מתי? אולי כדאי לצלצל לאמא שתאסוף מבית הספר?
לעתים ההפסקה היא הזמן בו הילד מרגיש הכי לבד. גם ילדים מקסימים, מעניינים, רגישים וחכמים, מוצאים שלא תמיד רוצים לשחק איתם. לא פעם נראה ילדים שמוותרים מראש על "החופש" שבהפסקה כי הם מעדיפים לחוש בטוחים בתוך הכיתה, עם ספר, או דף ציור. בהפסקה, הילד חייב להתבונן ולגלות את האפשרויות השונות לתקשורת עם חברים, ולא להסתפק בבחירה מתוך אפשרויות קבועות מראש, כמו בכיתה. עבור חלק, זה עלול להיות מאיים ומפחיד.
כולם יסכימו כי ילדים זקוקים לחברים, להפסקה, ולביטחון בבית הספר. זה חשוב להרגשה ולהתפתחות. אך הילדים עצמם לא תמיד יודעים כמה אפשרויות יש שם בחוץ מכיוון שעבורם, "לא כל כך כיף", ו"מה כבר יש לעשות שם", ו"כולם סתם מופרעים" או "לא מעניינים". נדמה שהילד רואה את כל האפשרויות  הקיימות בהפסקה, ומחליט להישאר בכיתה או להמנע ממשחק מתוך חוסר ברירה. אבל חוסר ברירה זה אינו אמיתי, שכן תמיד יש ברירה! תמיד יש לכל ילד הזדמנות לגלות ולחוש משהו חדש, לגלות חברים חדשים, או את עצמו באמצעות האחרים.
כשהילד נמצא בבית הספר, האחריות היא שלו. החופש בהפסקה, כמו המחויבות בכיתה ובשעורי הבית, מגיע יחד עם אחריות על ההתנהגות שלו. כל בחירה שהוא עושה היא שלו בלבד, גם אם לעתים קשה מאד לראות את זה. לא פעם אנו שומעים האשמות כמו "זאת המורה שלא ראתה בכלל", "היא התחילה", "אבל היא תמיד כזאת, זאת לא אשמתי", וכדומה. קושי בלקיחת אחריות על ההתנהגות המופרעת, השקטה, המרצה, הנמנעת או המנדנדת, היא רק שלב בדרך להכרות של הילדה או הילד עם עצמו, עם עצמו בתוך קבוצה, ועם מגבלותיה של הסביבה.
חשוב לזכור, כי  אין זו אשמת הילד. לקיחת אחריות קורית בתהליך ארוך של למידה, הבנה והתמודדות רגשית. אין ילד שבוחר להיות רע, אלא ילד שבוחר אפשרות אחת מכיוון שהאחרת רעה עבורו, או שהוא מאמין שהיא רעה עבורו. לעתים ילד אינו מבין מה קורה סביבו, אינו קורא נכון את המפה החברתית, ועשוי לחוש קורבן לדרישות, לרצונות ולציפיות של אחרים, עשוי לחוש לא מובן, או שינסה להתאים את עצמו לציפיות החברים או המורים ככל האפשר כדי לא להפסיד את ההגנה של הסביבה. אבל ככל שילדים אלו אינם מודעים לרגשות שלהם, לפרשנותם את הסיטואציה, ולהתנהגות בה בוחרים, כך עמוק בפנים הם עשויים לחוש אשמה, פחד או בדידות.
אם כן עלינו לזכור כי לילד קיימת שליטה על בחירותיו, וחופש לבחור את ההתנהגות החברתית שלו. אולם, לצד זאת, בחירותיו נובעות ממצב רגשי או פיסי נתון. הילד אינו אשם או רע, ועלינו להיות ערים לכך, ולבחון מהי הדרך המתאימה ביותר לאפשר לו להבין יותר את התנהגותו, ואת הסביבה החברתית בה הוא חי.