לפני מספר שבועות התפרסמה ב-"תכנית חיסכון" שבערוץ 2, כתבה תחת הכותרת – "לילדה שלכם כבר יש צמיד של פנדורה? על התכשיט שמשגע את הילדות וסוחט אלפי שקלים מההורים". בכתבה מרואיינות ילדות, בנות נוער ואימהות לגבי תופעת צמידי הפנדורה. במה מדובר בעצם ומדוע זה כל כך מדאיג? צמיד פנדורה מורכב מ-"צ'ארמים" – מעין תליונים בבחירה אישית אשר מוסיפים לצמיד. מחירו של כל צ'ארם כזה נע בין עשרות לאלפי שקלים. כך, שוויו של צמיד אחד יכול לעלות על 8 אלף ש"ח, מחיר יקר לכל הדעות עבור תכשיט לבנות כה צעירות. נראה כי הצמיד כל כך פופלארי עד שבסביבות חברתיות מסוימות, לרוב הגדול של הנערות יש צמיד שכזה.

הכתבה מעבירה באופן חי מאוד את ההתייחסות של הנערות לצמידים, וניתן בקלות להבחין שלא מדובר בצמיד בלבד. מתוך תיאוריות פסיכולוגיות של גיל ההתבגרות ניתן להבין את חשיבות הצמיד לנערות בשני מישורים. ראשית, הצמיד מסמל את הרצון החזק להשתייך לקבוצת השווים, הצורך "להיות כמו כולם". מבחינה התפתחותית, גיל הנעורים הוא גיל בו ההשתייכות לקבוצת השווים תופסת חשיבות עליונה. כך, ילדים ונוער יותר חשופים ופגיעים לתופעות של "הדבקה חברתית" והתלות במוצרים פיזיים על מנת להרגיש שייכות חברתית הופכת לעיתים לקיצונית ובלתי נשלטת. הצמיד למעשה הפך עבור אותן נערות למעין כרטיס כניסה לחברת בנות גילן. כך, אחת הבנות בכתבה מתארת – "אם אתה לא תהיה עם זה אז לפי דעתי אתה כזה… מנודה מהחברה, לא שייך לחברה". שנית, הצמיד נתפס על ידי הנערות ככלי להגדרה עצמית ייחודית ונפרדת. האפשרות לבחור באופן אישי את ה-"צ'ארמים" משקפת את ההתעסקות סביב בניית זהות עצמאית ונפרדת, מאפיין בולט מאוד של גיל הנעורים. כך, הצמיד עצמו הופך מעבר לתכשיט, לכלי אשר משפיע על תחושת הערך העצמי הייחודי של הנערות.

כשהצמיד נושא בחובו משמעות רגשית כה עצמתית עבור הנערות, איך יכולים ההורים לסרב?

בני ובנות נוער נתונים ללחצים חברתיים מתמידים ועיקשים. נורמות חברתיות (שחלקן משתנות מעת לעת) מכתיבות מי יהיה מקובל ומי לא, מי יכלל בחברה ומי ישאר בחוץ. בהתאם, אנו ההורים נתונים תחת הלחץ של ילדינו, לשתף פעולה עם אותן הנורמות. גם אנחנו כמובן, רוצים שהם ירגישו טוב בחברת בני גילם, ומוכנים לעשות הרבה בשביל לתרום לכך. כך, אחת מהבעיות שעומדות מאחורי תופעת צמידי הפנדורה היא ההיענות של ההורים ללחץ. הרי אין נערה שברשותה 8000 ש"ח, איתם היא יכולה לרכוש את הצמיד המדובר בעצמה.

ישנן נערות שעבורן המצב הזה רגיש במיוחד. בעוד שמלכת הכיתה למשל, לא תודח מכיסאה רק כי לא רכשה צמיד, עבור נערות אחרות המצב שונה. למשל אותה נערה ביישנית, שנשארת בכיתה בהפסקות כי חוששת ליזום אינטראקציה עם שאר הבנות. או הנערה שדווקא מנסה להשתלב, אבל לא יודעת איך, ופשוט לא מצליחה. עבור הנערות האלה משמעות הצמיד חזקה במיוחד, מכיוון שההשתלבות בחברה יותר קשה להן, ויש להן פחות אלטרנטיבות המאפשרות להן להרגיש שייכות.

הצמיד במקרה הטוב פותר את הקושי באופן זמני, ובמקרה הפחות טוב אינו פותר דבר. כשאנו משתפים פעולה עם התופעה הבעייתית הזו, אנחנו גם נותנים לה יד, ולא פחות חשוב – מתעלמים באמצעות ההיענות שלנו מהקושי האמיתי של הילדה שלנו, שניתן להתמודד איתו בדרכים אחרות. בטחון עצמי, תחושת שייכות, והיכולת ליצור קשרים משמעותיים בחברה, לא ניתן להשיג באמצעות צמיד, למרבה הצער.