חרדה חברתית פוגעת בלא מעט ילדים, מתבגרים ומבוגרים. בבסיס החרדה החברתית עומד פחד מתמשך מפני ביקורת או דחייה, ולרוב גם דימוי עצמי נמוך. חרדה חברתית דומה לביישנות, אך היא קיצונית יותר, ופוגעת בתפקוד ובאיכות החיים. ישנם מגוון תסמינים והתנהגויות שאופייניים למצבים של חרדה חברתית, הנה דוגמאות לכמה מהם:

 – פחד לעתים לא רציונלי להיות מובך בפני אנשים – ילדים עם חרדה חברתית יחששו להשתתף בשיעור, לעמוד מול קהל, להשתתף באירועים חברתיים, לנהל “סמול טוק”, ולעתים אפילו לאכול מול אנשים אחרים. תסריטים בהם קורה הגרוע מכל והם מובכים מול אנשים רבים, מלווים אותם ויכולים לשתק אותם או להוביל לרצון עז להימנע מהסיטואציה מעוררת החרדה.

ביקורת עצמית גבוהה ופרשנות שלילית של מצבים חברתיים – ילדים עם חרדה חברתית נוטים לפרש כל תגובה של הסביבה באופן הגרוע ביותר, מבחינת מה שזה אומר עליהם. למשל, הם יכולים לראות ילד אחר צוחק, ולהניח באופן אוטומטי שהוא צוחק עליהם.

התקפי חרדה סביב מצבים חברתיים – ילדים עם חרדה חברתית יכולים לחוות תחושות פיזיות קשות הנלוות לחרדה, כגון עלייה בדופק, סחרחורת, הזעה, רעד ועוד, לקראת ובמהלך סיטואציה חברתית ממנה הם חוששים.

קושי להשתלב במסגרות חברתיות ונטייה להסתגרות בחדר – בעקבות הקושי לקחת חלק באינטראקציות חברתיות, ניתן להבין מדוע ילדים אלה מעדיפים להסתגר בחדר, ולהימנע מהסיטואציות אשר מעוררות חרדה ברמה כה גבוהה. גם אם ילדים אלה יצאו מהבית וינסו להשתלב במסגרת חברתית, האינטראקציה עצמה תהיה מלווה בהימנעויות. כך למשל, יכול ילד להגיע לחוג אבל לא ליזום שיחה עם אף ילד אחר, מה שיוצר חוויה שלילית של ההשתתפות באותו חוג, ומגביר את הרצון להימנע ממנו.

חשש ו/או הימנעות מסיטואציות חדשות – עבור ילדים המתמודדים עם חרדה חברתית, סביבה חברתית חדשה היא קשה במיוחד. גם אצל ילד שאינו סובל מחרדה כלל, יעלו חששות לקראת השתלבות בסביבה חברתית חדשה, והוא יהיה עסוק בשאלות כגון – מה יחשבו עליי, האם יאהבו אותי, ועוד. אצל ילדים עם חרדה חברתית, כשמדובר בסיטואציות חדשות, הסימפטומים שתוארו עולים במלוא עצמתם.

מעגל החרדה – חרדה חברתית מייצרת מעגל שלילי – האירוע מעורר החרדה מוביל לרצון להימנע, אבל ההימנעות מגבירה את החרדה בשתי דרכים: ראשית, כשאנו מתמודדים עם אירוע, מפחיד ככל שיהיה, רמת החרדה בסופו של דבר הולכת ופוחתת. ההימנעות בניגוד לכך, משמרת את החרדה. שנית, ההימנעות פוגעת בדימוי העצמי של הילד, שתופס עצמו כחלש, דחוי או “אאוטסיידר”. כך באופן מעגלי, הערך העצמי הנמוך מגביר את החרדה מפני סיטואציות חברתיות.

מה עושים? הפתרון היעיל ביותר הוא לתרגל בהדרגה הפחתה של ההימנעות, תוך עבודה עם דפוסי החשיבה המובילים לחרדה, וחיזוק הערך העצמי. את זה ניתן לעשות היטב בסביבה מבוקרת, בה יש מודעות לקשיים של הילד ונכונות לאפשר לו תהליך הדרגתי המותאם לצרכיו ולקשייו, וכמו כן מוכוון מטרה ורציונל טיפולי.