הדיון בכיתה מתלהט ופתאום אחד התלמידים מתפרץ בצעקות. מה עושים?

בשיעור חינוך בכיתה י”ב העמידה המחנכת לדיון את השאלה: האם צריך להישמע לפקודה בצבא גם כאשר היא מנוגדת לעמדתו המוסרית של החייל. חלק מהתלמידים דיברו בהחלטיות על כך שפקודה היא פקודה, ושצריך למלא אותה בכל מחיר, כי לולא כן הצבא לא יוכל להתקיים. אחרים צידדו בדעה, כי יש מקום לשיקול דעת ולשמירת עמדות מוסריות אישיות, גם במחיר של סירוב פקודה. הוויכוח התלהט. נדב, שניסה שוב ושוב להשתלב בשיחה ולומר את דעתו, לא הצליח לעשות זאת. שוב ושוב ניסה להשתיק אחרים, הרים את קולו וניסה לומר משהו, אבל תמיד היה מישהו שהצליח יותר ממנו ללכוד את תשומת ליבם של התלמידים האחרים ולומר בביטחון את דעתו. נדב לא ידע מה לעשות. היה חשוב לו שישמעו אותו. נמאס לו. שוב הרגיש שדעתו לא מעניינת את אף אחד, שמשהו לא עובד אצלו כמו אצל אחרים. בעוד שלכל הבנים בכיתה כבר היה קול עבה וגברי, קולו שלו עדיין נשמע גבוה וצפצפני. נדב ראה איך אסף ואיתי, שני ילדים אהודים ובעלי ביטחון, נכנסים לשיחה שוב ושוב בטבעיות רבה, ולמעשה – משתלטים על השיחה. כשניסה נדב שוב לומר מה הוא חושב, ראה איך אסף לוכד שוב את תשומת לבם של כולם. לפתע נמאס לו. הוא הרים את קולו וצרח: “אסף, חתיכת הומו שכמוך. ממילא לא תחזיק מעמד בצבא”.
המחנכת ידעה שעליה להגיב במהירות. מזווית עיניה ראתה ושמעה כבר חלק מהתלמידים, שהפנו כעס גדול כלפי נדב וצדדו באסף, והיא ראתה את מצוקתו. היא הכירה את כיתתה וידעה שהוויכוח יכול להסלים ברגע ולהפוך תוקפני.
ילדים רבים מגיבים באלימות מילולית או פיסית כתוצאה מחוויה של עלבון או תסכול, שכן הם אינם יודעים איך לפרוק את רגשותיהם בדרך אחרת. כך נוצר מצב, שבו דווקא ילד אשר זקוק לתמיכה, הזמנה וקבלה, “זוכה” ליחס הפוך, של דחייה וכעס מצד חבריו, אשר אינם מבינים את התנהגותו האלימה ואינם מודעים למצוקה שבה הוא נמצא. כך נוצר מעין “מעגל קסמים” שהתלמיד מתקשה לצאת ממנו. תלמידים רבים מוצאים עצמם בסיטואציה כזאת בזירות שונות: בבית הספר, בחוגים, באירועים חברתיים. למעשה, כל מפגש חברתי עלול לזמן סיטואציה, שבה ילד נקלע למצוקה כלשהי, כאשר הפיתרון שבו הוא בוחר באופן בלתי מודע, הוא סוג של תגובה אלימה ברמה כזאת או אחרת.
נשאלת השאלה איך מורים יכולים לסייע לתלמידים למתן את התוקפנות ומה ניתן לעשות כדי לעזור לאותם תלמידים להיחלץ מהמלכוד שבתוכו הם נמצאים?
באירוע המתואר, המורה הייתה בדילמה. מצד אחד, היה עליה לגנות את התוקפנות של נדב כלפי אסף, מצד שני, היא הכירה את בדידותו של נדב, את ניסיונותיו האינסופיים להשתלב – ללא הצלחה – בחברת הבנים, והבינה את המצוקה שאליה נקלע.
אם תגנה את התנהגותו של נדב – תעצים את מצוקתו. אם לא תעשה זאת – תחטא לתפקידה כמחנכת. גם אסף וגם הילדים האחרים ציפו להתייחסות שלה לעלבון שהטיח נדב באסף.
המחנכת עצרה את השיחה באופן מידי וביקשה מכל התלמידים להירגע ולשבת במקומם. אז היא שאלה את הילדים, האם כולם שמו לב למה שקרה כאן בכיתה. לאחר הדברים האלו, אפשרה המחנכת זמן לילדים בכיתה להציג את הסיטואציה כפי שהם הבינו אותה, וכך התפתחה שיחה, שבמהלכה עזרה המורה לילדים להבין איך חוויית המצוקה של נדב, שלא הצליח להשתלב בשיחה, הובילה אותו לתוקפות ולאלימות מילולית. נדב, שבתחילת השיחה היה עצור ושקט, נפתח לאט לאט והצטרף לשיחה בעזרת המורה. ילדים אחרים הודו שלא שמו לב שנדב מבקש לומר את דעתו, ואסף הרים את ידו וביקש להתנצל בפני נדב. בינתיים, ילדה אחרת, ביישנית, שגם היא עשתה מאמצים להשתלב בשיחה ולא הצליחה בכך, הצהירה על כך בפני הילדים וסיפרה על התחושה הבלתי נעימה שחוותה.
סיטואציה כיתתית כזאת, מאפשרת למורה, אשר מכיר/ה את הילדים ונהנה מאמונם, לחשוף בזהירות ובעדינות מצוקה של ילד אחד, ולהביא את הילדים האחרים להבין את המצוקה הזאת ולרצות לפתור אותה. התערבות כזאת מונעת התפתחות שלילית של הסיטואציה בכיתה עד כדי אלימות גדולה יותר וחרם של הילדים על הילד הפוגע, כפי שקורה פעמים רבות במציאות. התערבות כזאת מסייעת לילד להבין את מה שקורה לו בכיתה, (ולפעמים גם מחוצה לה) בחברת ילדים אחרים, ועוזרת לו להתמודד בצורה נכונה יותר בהמשך, כשיתקל במקרים דומים. לא פחות חשוב מכך, התערבות כמו זו במסגרת של הכיתה, מזמנת עבור הילד חוויה חברתית חיובית; ילדים עם קשיים חברתיים זקוקים לתיווך של מבוגר, שיעזור להם לנהל חוויות רגשיות, וללמוד איך מתאים וכדאי לבטא אותן בסיטואציות חברתיות.

השיח הרגשי, שהמורה יכול לעורר ולנהל בכיתה, מפתח אמפתיה והבנה רגשית. שיח רגשי כזה מביא ילדים להבין את מצבו של האחר, ולשאול את עצמם שאלות כמו: איך הילדים האחרים מרגישים? ואיך אני הייתי מרגיש בסיטואציה כזאת? פיתוח יכולות אמפתיות מסייע לילדים לרכוש מיומנויות חברתיות, ובאמצעות כך ליצור יחסים בינאישיים טובים יותר עם האחר. זו אינה משימה פשוטה במסגרת כיתתית שבה נוכחים תלמידים רבים ומורה אחד/ת והעניינים מתלקחים במהירות, אך גם התערבויות קצרות, אשר מדגישות את השיח הרגשי בכיתה, יכולות לקדם את הילדים מבחינה חברתית.
לילדים שהקושי שלהם בולט לעומת היתר, יש מקום להמליץ על טיפול קבוצתי ממוקד בפיתוח כישורים חברתיים.