“הם כל כך שונים, זה לא ייאמן שהם אחים”- כמה הורים מתמודדים עם השאלה הזו? כמה מהם תוהים מדוע האחד משתתף בזום והשני לא מסוגל? כמה תוהים מדוע האחת פוגשת חברות והשנייה בודדה? כמה מהם שואפים בסתר או בגלוי שהוא יהיה קצת יותר “מסודר/ מתחשב/ גמיש/ סקרן” כמו אחותו?

כיצד משפיעה השונות על חיי המשפחה? השוני בין האחים משפיע על כל בני הבית- האחים וההורים כאחד. מבחינת האחים, השוני עשוי לעיתים להיות מבורך ולתרום לחיי המשפחה וליחסים ביניהם. עם זאת, לעיתים הבדלים מהותיים יכולים לגרום לחיכוכים ולריבים בין האחים המתחרים על תשומת לב ההורים והמרחב. מבחינת ההורים, השוני בין האחים עלול לעורר תמיהה, בלבול ואף אכזבה. בתגובה ההורים עלולים לחוש צורך “לנהל” את הסיטואציות ו”להרגיע” את הרוחות- כאשר למעשה הם מרגיעים בראש ובראשונה את עצמם.

מה אפשר לעשות? ראשית, יש להבין כי למרות הקושי להכיל חיכוכים, יש לחוויות אלו תרומה משמעותית ליכולות החברתיות של הילדים. יחסי אחים מאפשרים לילדים לפתח את כישוריהם החברתיים ולהתנסות בסיטואציות מאתגרות של תחרותיות, קנאה ומחלוקת בסביבה בטוחה שבה “המחירים” שמשלמים על התנהגות “לא חברתית” הינם נמוכים (כי אחים לא מפסיקים להיות אחים). באופן מובן, להורים רבים יש נטייה להתערב בכל אירוע ש”מסלים”, אך התערבות כזאת שוללת במידה רבה את תחושת המסוגלות של הילדים ופוגעת בלמידה החברתית שלהם. לכן, רצוי לאפשר לילדים לנהל את המחלוקות בכוחות עצמם, ולהתערב רק במקרים בהם נחוצים גבולות אדומים.

שנית, אפשר לומר שהילדים, בחוכמתם הרבה, מבינים שהשוני ביניהם הוא הכרטיס שלהם ליצירת זהות עצמאית ומיוחדת משלהם. הילדים מנכיחים במידה רבה את חוזקותיהם, ומעצימים את ההבדלים ביניהם על מנת להגדיר את עצמם כנפרדים וייחודיים. כהורים נרצה לאפשר את השונות הזו ובכך לסייע לילדינו למצוא את המקום שלהם במשפחה ובכלל. על מנת לעשות כן, רצוי להימנע מביצוע השוואות שכן הללו פוגעות בילדים פגיעה כפולה ומכופלת: ההשוואה עשויה לבטא שאיפה למחיקת השוני ועלולה לפגוע בביטחון של הילדים כאשר הם בצד ה”לא נכון” של המשוואה. בנוסף, אמנם ההשוואות מייצרות סדר ומקלות עלינו בבלגן שנקרא “גידול ילדים”, אך הן גם עלולות להפוך את השוני המבורך ל”תווית” מגבילה, באופן שתוחם עבור כל ילד את ה”טריטוריה” שלו והתפקיד שלו. הדבר עלול לפגוע במוטיבציה של הילדים להתנסות בתחומי עניין וב”תפקידים” חדשים מחשש לחוסר הצלחה ופלישה ל”טריטוריה” (אם אחותי היא האתלטית, האפשרות שלי להיות האתלטית מצטמצמת). למעשה, ניתן לומר כי נדרש איזון עדין: מחד נרצה לאפשר את השוני ולהעצים באמצעותו את הילדים ואת החוזקות שלהם, ומאידך לא נרצה שהשוני יהפוך לחזות הכל באופן שיגרום לילדים להימנע ולחשוש מנקודות השקה ודמיון.

לבסוף, נציע נקודה למחשבה על השאיפה למתן יחס שווה לכלל הילדים. לכאורה, הגיוני להציב דרישות דומות בפני הילדים וכן לחלק ביניהם שווה בשווה את המשאבים, את הזמן ואת המילים הטובות. ואכן לעיתים קרובות הדבר נכון. עם זאת, יש לזכור כי התנהלות (מובנת) זו מטשטשת את השוני בין הילדים ופוגעת באפשרות שלנו להתייחס אליהם כישויות נפרדות. למעשה התנהלות זו פוגעת ביכולת שלנו לראות את ילדינו, וכן באפשרות שלנו להראות להם שאנו רואים אותם על יכולותיהם וצרכיהם השונים. מכאן שלא תמיד נרצה להעמיד בהכרח את אותן הדרישות לכל ילדינו (לדוגמה, לסיים שיעורים לפני מפגש עם חברים) ונרצה לעיתים להביע הערכה רבה יותר כלפי אותו ילד שהתמודד עם משימה שהייתה מאתגרת במיוחד עבורו, גם אם הילדים האחרים מילאו אותה בהצלחה (למשל, כשהילדה המופנמת יזמה מסיבה).