חרם חברתי הנמשך זמן רב מעורר שאלות על מה גורם להיווצרותו והמשכיותו, כיצד ניתן לפתור אותו ומהן הדרכים למניעת הישנות.
פסיכולוגים אבולוציונים הגיעו למסקנה שמעבר לתרבויות שונות, בהקשר החברתי, בני אדם פועלים מתוך חמישה מניעים בסיסיים:
(1) צורך בקבלה חברתית (2) תשוקה להשתייך לקבוצות (3) צורך להשפיע על אחרים (4) נטייה להגן על עצמנו מפני אנשים שעלולים לפגוע בנו ו (5) משיכה ליצירת מערכות יחסים אינטימיות. לאנשים המתפקדים באופן נורמטיבי אין מניעים הפוכים ממניעים אלו, וטבע האדם מדגיש מניעים אלה כדי לשמר את ההישרדות והרבייה (Leary, 2012).
תחת ההנחה שאכן מניעים אלו מכוונים התנהגות אנושית, ניתן לראות שקיימת התנגשות בין הצורך של הילד המוחרם להיות חלק מהחברה ולהשתייך לקבוצה, אל מול הכוח המופעל להרחיקו. מה מניע את הכוח ההפוך? מדוע ילדים נוהגים כך כלפי ילד מסוים? למה החשיבות של פעולת ההרחקה כל כך גדולה שהילדים עושים מאמץ מכוון לכך שהמבוגרים לא ידעו שהחרם מתקיים? מה גורם אצל חלק ניכר מהילדים המוחרמים לשתף פעולה עם ההסתרה? אם כולנו חולקים את אותם מניעים, מהו המניע המסביר את הצורך של הילדים המחרימים?
נדמה שהשאלה האחרונה יכולה להיות מוסברת באופן הבא – ילד המצטרף לחרם כלפי ילד אחר עושה זאת כדי להתקבל חברתית על ידי הילדים הנחשבים כנחשקים מבחינתו, הוא מעוניין להשתייך לקבוצה ולכן לא מעז להתקומם כנגד החרם. יתרה מכך, מתוך המניע של הצורך שלו להשפיע על אחרים, הוא מלבה את החרם, על פי הכרה שקרית שהילד המוחרם ראוי לחרם. נוכח עוצמת הכוח החברתי של חרם, כל ילד נוטה להגן על עצמו מפני האפשרות שהחרם יופנה כלפיו ולכן יש לו אינטרס לשמר את החרם הנוכחי כל עוד הוא בצד המחרים.
הילד היוזם חרם כלפי ילד אחר מונע מתוך צורך חזק להשפיע על אחרים. מפרספקטיבה התפתחותית, זהו אימון של מיומנות השפעה ושכנוע הזולת כדי לעלות בסולם החברתי. אמנם התוכן הוא פוגעני, אבל האימון ממוקד באופן יצירת ההשפעה ושימורה. תככים, מניפולציות, צדקנות, שקרים – כל אלה מהווים כלים חברתיים המתגלים על ידי הילד המשתוקק להשפעה. כריזמה כוללת מרכיבים שונים מולדים ו/או נלמדים, אבל בכל מקרה, הם משוועים לאימון. קל יותר להתאמן ולסחוף אחרים כנגד ילד מסוים, לעומת כנגד מבוגר בעל יכולת לסנקציות וגם קל יותר לסחוף לכיוון השלילי לעומת החיובי. התוקפנות של הילד היוזם מוזנת מתוקפנותם של הילדים התומכים בו. לו הכריזמה הייתה מופנית כלפי מטרה חיובית, לא היה מענה לצורך התוקפני.
הילד המוחרם נאלץ לבחור בין מציאות נושכת, משפילה ומציקה לאורך זמן של חרם, לבין התמודדות של מהפך ועצירת היחס הזה כלפיו. אפשרות זו, כרוכה בחרדה משמעותית הנובעת מהאפשרות של החמרת המצב וחילחול הרעיונות הנוראיים המגיעים מכיוון הזולת, לתוך העצמי. הילד המוחרם מוטרד בין אם במודע ובין אם לא במודע, בתכנים המוטחים כלפיו. שהרי אם כל כך הרבה ילדים טוענים שהוא מגעיל אז אולי הוא באמת כזה, או אם כל כך הרבה ילדים קוראים לו הומו אז גם על זה הוא נאלץ לחשוב. החרם חודר לנשמה ודורש תעצומות נפש גדולות כדי למגר אותו. פעמים רבות, אין לילד המוחרם את הכוחות לעשות זאת בעצמו והוא זקוק לעזרה מאנשים אחרים. כל אחד מהאנשים שסביבו יכול לעזור בשינוי מציאות החרם, אולם זה תמיד כרוך בסיכון. התערבות ההורים, המורה, היועצת, ילדים אחרים שאינם קשורים לחרם – נתפסת בעיניי הילד המוחרם כבעייתית לפחות בפוטנציה. בסופו של דבר, הילד צריך שיעזרו לו למצוא את הכוחות בעצמו להסתדר חברתית נוכח החרם. טיפול פרטני יכול לעזור, אולם טיפול בקבוצה מגביר את הסיכויים לעשות זאת במהירות ויעילות רבה יותר. זאת מכיוון שקבוצת ילדים הנפגשת מדי שבוע, מהווה אוסף של זולת משמעותי אשר יכול לשקף לילד כיצד התנהגותו נראית בעיני אחרים, מה היא גורמת להם להרגיש ואיך היא יוצרת את הדעות שיש להם כלפיו. זה נכון באשר להתנהגות שלילית אך גם חיובית. כלומר דרך האינטראקציה קיימת האפשרות ללמוד זאת וגם להבין את השפעה שיש לדעות של האחרים על הדעה של הילד לגבי עצמו.
