ה"הסכם הטיפולי" או "הברית הטיפולית" הוא החוזה הלא כתוב שבין המטופל למטפל שלו. במקרה של טיפול בילדים ונוער, מדובר על הסכמה של שלושה צדדים: הילד, ההורים והמטפל/ים.

חלק ראשון וחשוב בחוזה הוא שכל הצדדים יסכימו באופן גלוי לעבוד ביחד לשם ההטבה באיכות חייו של המטופל. עם זאת, בגילאים צעירים, התנגדות של המטופל לטיפול אינה מהווה מניעה לטיפול, מתוך ההבנה שההורים והמטפלים הם אלו אשר מחליטים האם טיפול הוא הדבר הנכון עבור הקטין. חשוב לציין שככל שהילד גדול יותר, מעשית נעשה מורכב יותר להביאו לטיפול בזמן של התנגדות חריפה מצדו. לכן, דין התנגדות של ילד בן 7 אינו כדין התנגדות של נער בן 17.

במסגרת ההסכם הטיפולי חשוב שהמטופל והוריו יבינו מהו סוג הטיפול המוצע ויקבלו את ההחלטה האם זוהי המסגרת הטיפולית הטובה ביותר עבור ילדם. כמו כן, ישנה כוונה לנסח ביחד מטרות טיפוליות (למשל, עבור ההורים: "שיהיה יותר גמיש כשלא מקבל בדיוק מה שהוא רוצה", או עבור הילד: "שיהיה לי יותר קל לגשת לילדים וליזום איתם קשר").

כמו כן, במהלך החוזה הטיפולי חשוב שההורים והילד יבינו את מסגרת הטיפול, למשל: המפגשים בקבוצה מתקיימים אחת לשבוע, למשך שעה ורבע (או שעה, תלוי בגיל). מפגש עם ההורים מתקיים אחת לחודש, אך יש גמישות באפשרויות של המפגש (ניתן להמיר למפגש בבית הספר או למפגש פרטני עם הילד). כמו כן, יתואם הזמן המדויק למפגשים בקבוצה ויובהר כיצד מתאמים את מפגשי ההורים ואת המפגש בבית הספר.

מכיוון שמדובר בטיפול בקבוצה, ההתחייבות ב"חברים" היא להצטרפות למשך 16 מפגשים לפחות, אליהם מתווספים ארבעה מפגשי הורים. בתום ה"סבב" ההורים מקבלים את ההחלטה האם להמשיך לסבב נוסף, כמובן, בהתייעצות וחשיבה משותפת עם המטפלים.

פעמים רבות אנו נשאלים מדוע יש צורך בהתחייבות לטיפול. ראשית, חשוב לציין כי אם אנו מתרשמים שהקבוצה מזיקה לילד, לעולם לא נמליץ להשאירו בקבוצה. עם זאת, התחייבות לטיפול הינה הכרחית והדבר נובע ממספר סיבות:

  1. יציבות בקבוצה – הקבוצות בחברים שונות בנוף הטיפולי. הן מאפשרות לכל ילד למצוא את מקומו בקבוצה כמעט בכל זמן בו ההורים פונים עם הרצון להצטרף. הקבוצות הן מתמשכות (כלומר- אין להן תאריך פתיחה ותאריך סיום), וכל ילד מצטרף בזמן המתאים לו ומסיים את התהליך כשמתקבלת ההחלטה שזהו הזמן המתאים לכך. משום כך, נוצרת קבוצת "רכבת" אליה ילדים מצטרפים ונפרדים. הדבר הולך יד ביד עם העיקרון הטיפולי בו אנו דוגלים – כי לכל ילד יש את התהליך האישי שלו בתוך הקבוצה עם המטרות שלו, ולא מדובר במטרה טיפולית משותפת לכל הילדים. כמו כן, הדבר מציף אתגרים בקבוצה, שכן הצטרפות של ילד חדש או פרידה מילד ותיק מעוררת תחושות שונות. על מנת למנוע מצב של דינמיות יתר בקבוצה ולאפשר יציבות עבור כל אחד מהילדים בקבוצה אנו מבקשים התחייבות למספר פגישות מינימאלי, כשבתומו ניתן לחשוב האם נכון להמשיך את הטיפול או לסיימו. למעשה, כל המשתתפים בקבוצה חווים קושי חברתי, ברמה כזאת או אחרת, בסביבת חייהם הרגילה. חשוב לנו שהם ירגישו בטוחים ומוגנים בקבוצה. אם הם יודעים שמשתתף חדש יכול להגיע ״לבחון״ אותם ולהחליט, בהתאם לתוצאות ״הבחינה״ האם הוא ממשיך בתהליך, הדבר יפגע בתחושת הבטחון הבסיסית לה הם זכאים.
  2. התהליך אינו ליניארי – אנו יוצאים מנקודת הנחה שהקבוצה תעורר את הקשיים עמם כל ילד מתמודד בחוץ. סביר שכשאלו יתעוררו, הדבר יעורר בילד התנגדות להגיע למפגשים (כפי שהוא אינו רוצה לחזור לבית הספר, לחוגים ולמפגשים חברתיים אחרים). חשוב להבין שגם כשיש קושי, אתגר ותחושה של תקיעות, זהו חלק חשוב מהתהליך. ההתחייבות ל-16 מפגשים מאפשרת למטפלים לאסוף מידע על התנהגויותיו של הילד ודפוסי החשיבה שלו ולבחון ביחד עם ההורים כיצד הטיפול בקבוצה משפיע עליו.
  3. לעתים עולה השאלה: ״ומה אם הילדים בקבוצה לא מתאימים לילד שלי? מה אם הם לא ימצאו חן בעיניו?״ במציאות החיים אנו לא יכולים לבחור את חבריו לכיתה, לחוג או לאוהל בטירונות. בקבוצות ב״חברים״ אנו רוצים לסייע לכל אחד למצוא שפה משותפת מכבדת ונעימה עם כל משתתף אחר, גם הוא אינו מוצא חן בעיניו וגם אם זה קשה. הידיעה שאנחנו פה ביחד, לפחות 16 שבועות מאפשרת מרחב, במסגרת הטיפול, לראות את החלק המחבר והמכבד.

ניתן לדון גם בנושאים אלו במהלך מפגש ההכרות, כאשר מתנהל הדיון האם כדאי שהילד יצטרף לקבוצה.