כל הילדים שיחקו בכדור. הכללים פשוטים: קוראים בשמו של ילד ומוסרים לו את הכדור. אורי, יעל, איתי, מאיה, יעל, שרון, יעל, גיא… 20 מסירות, שמות שונים נזרקים לחלל האוויר ורק שמו של נדב לא נשמע. הוא חיכה וחיכה ופתאום משהו נשבר בתוכו. כשהשם יעל נשמע שוב והכדור היה בדרכו אליה, הוא חבט בו בכוח לכיוונה ובמקום מסירה היא חטפה מכה. הדמעות פרצו כמעט מייד והחבורה התפצלה לאלו שניחמו אותה ואלו שכעסו על נדב, הכואב ממילא.
חשוב להבין שילדים בעלי נטייה לכעס ולתוקפנות כמו נדב, לרוב מגיבים באלימות כתוצאה מחוויה של עלבון או תסכול. קשה להם לפרוק את רגשותיהם בדרך אחרת. כך נוצר מצב, שבו דווקא ילד שזקוק לתמיכה, הזמנה וקבלה, "זוכה" ליחס הפוך של דחייה וכעס מצד חבריו, שלא מבינים את התנהגותו האלימה ואינם מודעים למצוקה שבה הוא נמצא. ילדים רבים מוצאים עצמם בסיטואציה כזאת בזירות שונות: בבית הספר, בחוגים, באירועים חברתיים. למעשה, כל מפגש חברתי עלול לזמן סיטואציה, שבה הילד מגיב באופן אלים וכועס אל מול פגיעה בו.
פעמים רבות אנו עדים לדחייה חברתית של ילדים בעלי נטייה לכעס ולתוקפנות. איך אפשר למתן את התוקפנות ומה יוכל לעזור לאותם ילדים?
במקרה של יעל ונדב, בטיפול בתוך קבוצה, המטפלים שראו את מצוקתו של נדב, לקחו את הכדור ועצרו את המשחק. אחת המטפלות שאלה את חברי הקבוצה האם כולם שמו לב למה שקרה כאן. התפתחה שיחה בין הילדים, שבמהלכה המטפלים עזרו לחברי הקבוצה להבין איך חוויית המצוקה של נדב, שלא שותף במשחק. התסכול הוא זה שהוביל אותו לתוקפנות ולגילוי אלימות. נדב, שבתחילת השיחה היה עצור ושקט, נפתח לאט לאט והצטרף לשיחה בעזרת המטפלים, ולבסוף הגיע למצב שבו התנצל בפני יעל. חברי הקבוצה הודו שלא שמו לב לכך שלא מסרו לו את הכדור והצטערו על כך.
בהמשך, לאחר שהמשחק התחדש, מסרו הילדים את הכדור שוב ושוב לנדב. בינתיים, ילדה אחרת שגם היא לא קיבלה את הכדור מחברים עד אז, העזה ואמרה: שימו לב שגם אני לא קיבלתי אף כדור. ואז, באווירה טובה וחברית, הילדים מיהרו למסור גם לה את הכדור.
בעבודה בקבוצה מתאפשרת התערבות של המטפלים ב"כאן ועכשיו". הדבר מונע התפתחות שלילית של הסיטואציה כפי שקורה פעמים רבות כל כך במציאות. התערבות מסוג זה מסייעת לילד להבין את מה שקורה לו בקבוצה. בהמשך, יהיה קל יותר להתמודד בצורה נכונה יותר כשיעלו במקרים דומים. לא פחות חשוב מכך, הקבוצה מזמנת חוויה חברתית חיובית. ילדים עם קשיים חברתיים זקוקים לתיווך של מבוגר, שיעזור להם ללמוד לבטא רגש בסיטואציות חברתיות. השיח הרגשי, שהמטפלים עוזרים לקבוצה לנהל, מפתח אמפתיה והבנה רגשית. שיח רגשי כזה מביא ילדים להבין את מצבו של האחר, ולשאול את עצמם שאלות כמו: איך הילדים האחרים מרגישים, ואיך אני הייתי מרגיש בסיטואציה כזאת? פיתוח אמפתיה מסייע לילדים לרכוש מיומנויות חברתיות, ובאמצעות כך ליצור יחסים בינאישיים טובים יותר עם האחר.
